החלטה בתיק דנ"א 2858/13

1.        לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1756/11, שניתן ביום 8.4.2013 מפי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת הנשיא א' גרוניס והשופט נ' הנדל. בפסק הדין נדחה ערעורן של המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 17.1.2011 (פש"ר (ת"א) 1406-09, השופטת ד' קרת-מאיר).

תמצית האירועים

2.        המשיב 3 (להלן: החייב) שיעבד נכס שבבעלותו (להלן: הנכס) לשם הבטחת חובו לבנק. לאחר שפיגר בפירעון החוב, נערך בינו לבין הבנק הסדר לתשלום החוב ולפדיון המשכנתה (להלן: הסכם הפדיון). בהסכם נקבע, בין השאר, כי אם לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו לפיו, יועמד מלוא החוב לבנק לפירעון מיידי. כערובה נוספת להבטחת התחייבויותיו, שעבדו המבקשות, קרובות משפחתו של החייב, לטובת הבנק את זכויותיהן במקרקעין שעליהם שלושה קוטג'ים לטובת הבנק. לשם הבטחת זכויותיהן, נרשמה על הנכס משכנתה בדרגה שנייה לטובת המבקשות, עד לסכום של 1.6 מיליון דולר. בהמשך ביקשו המבקשות למכור את אחד הקוטג'ים, ובהסכמת הבנק אכן עשו כן והעבירו לבנק חלק מתמורת המכירה, לצורך פירעון אחד מתשלומי החייב לפי הסכם הפדיון, שלא שולם במועדו (בעניין זה מתנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקווה (תא"ק 1986-12-08)). החייב לא עמד בתשלומים לפי הסכם הפדיון וביום 23.2.2009 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בקשה למימוש המשכנתה. ביום 6.5.2009 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה), בו ניתנה לחייב ארכה להשלמת התחייבויותיו לפי הסכם הפדיון. כן ניתן צו מותנה למינוי בא כוחו של הבנק ככונס נכסים על הנכס (להלן: הכונס), אשר ייכנס לתוקף אם החייב לא ימלא אחר הסכם הפשרה. ביום 4.10.2009 הודיע הבנק לבית המשפט כי החייב לא עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה. ביום 21.10.2009 קבע בית המשפט כי מינויו המותנה של הכונס נכנס לתוקף (בהקשר זה התנהלו הליכים נוספים (רע"א 9349/09, הנשיא א' גרוניס; ת"א (ת"א) 36505-01-10, השופטת ד' קרת-מאיר, 9.12.2010)). במקביל, התנהל הליך פשיטת רגל של החייב (פש"ר 1406/09, השופטת ד' קרת-מאיר). בהסכמת הצדדים, אישר בית המשפט לכונס למכור את הנכס בטרם הכרעה בבקשות הצדדים בעניין זה. הוא קבע כי בתחילה יועבר חלק מתמורת המכירה לבנק ולאחר מכן, יידונו טענות הצדדים לגבי זכויותיהם בכספים אלה. בסופו של דבר, נדחתה בקשת המבקשות לקבוע כי הן "ערב יחיד" כאמור בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק), ולכן היו זכאיות להיכנס בנעלי החייב, לקיים את התחייבויותיו לפי ההסכמים הנ"ל ולקבל סכום בגובה המשכנתה השנייה על הנכס. אף תביעת החייב נדחתה. על פסק הדין ערערו הן המבקשות והן החייב.

פסק הדין בערעור

3.        בערעור טענו המבקשות, בין היתר, כי היו זכאיות לקבל הודעה מהבנק על הכוונה להעמיד לפירעון מיידי את מלוא חובו של החייב, מה שהיה מאפשר להן לשלם תחתיו את התשלומים הנדרשים ולמנוע את פירעונו המיידי של החוב. לשיטתן, כתוצאה מכך הייתה נמחקת מהנכס המשכנתה הראשונה (זו שלטובת הבנק) והמשכנתה השנייה, הרשומה לטובתן, הייתה הופכת למשכנתה בדרגה ראשונה. כך הן היו נפרעות מהנכס עד מלוא סכום המשכנתה וכן היו נפרעות מהחייב עד מלוא הסכום ששילמו עבורו. לפיכך, ביקשו המבקשות להעמידן במצב בו היו עומדות לו הדברים היו מתרחשים כך ולפסוק לטובתן 1.6 מיליון דולר מתוך קופת הכינוס. יצוין, כי בשלב הערעור לא התנגד הבנק להגדרת המבקשות כ"ערב יחיד", הגם שחלק על המשמעויות הנובעות מכך. אשר על כן, נדון הערעור בהתבסס על ההנחה כי המבקשות הן אכן בגדר "ערב יחיד".

4.        בית המשפט דחה הן את ערעור החייב והן את ערעור המבקשות. בהתייחס לטענותיהן הנזכרות בפיסקה הקודמת, ציין כי חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק נועדה לאפשר לערב לצמצם את הסיכונים המוטלים עליו בשל ערבותו. זאת, באמצעות הפטרתו מנשיאה בנזק כלכלי שיכול היה למנוע לו היה יודע מבעוד מועד על ההרעה במצב החוב העיקרי. בית המשפט קבע כי אף אם יניח לטובת המבקשות כי הבנק הפר את חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק, הרי שאין בסיס בסעיף למתן הסעד המבוקש על ידן. לדבריו, הסעד בגין הפרת החובה האמורה הינו הפטרו של הערב מערבותו, וזאת בהתאמה לנזק שנגרם בשל ההפרה. היינו, יש להראות כי נגרם לערב נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין הנזק. בהתאם נקבע כי אי-מתן הודעה כאמור יוביל להפטר הערב מערבותו רק אם יהא בידי הערב להראות כי לו היה יודע על הפרת החיוב העיקרי, היה ביכולתו להביא לפירעונו. לנוכח ההפטר שניתן למבקשות, נקבע כי לא נגרם להן כל נזק כתוצאה מהפרת חובת היידוע, ככל שזו אכן הופרה. בית המשפט ציין כי המבקשות לא הראו שאילו הייתה ניתנת להן הודעה לפי סעיף 26 לחוק, היו יכולות לקיים את חיובי החייב לפי הסכם הפדיון וכך למנוע את הנזק. עוד נפסק כי הן לא הראו קשר סיבתי בין נזקיהן האחרים, ככל שנגרמו, לבין הפרת החובה האמורה וצוין כי נזקים אלה נולדו זמן רב לפני ההחלטה לגבי העמדת מלוא החוב לפירעון ובמנותק מכך. לבסוף, הוער כי המבקשות ידעו על כוונת הבנק להעמיד לפירעון את החוב, לכל המאוחר ביום 23.2.2009, אז ביקשו להצטרף כצד להליך בעניין מימוש המשכנתה על הנכס. אולם, הן לא פעלו למימוש הזכות להיכנס בנעלי החייב במועד, וביקשו לעשות כן רק ביום 29.11.2009, לאחר הפרת הסכם הפשרה וכניסתו לתוקף של הצו המותנה למינוי הכונס. לאחר מתן פסק הדין הוגשה הבקשה שלפניי לקיום דיון נוסף בו.

הבקשה לדיון נוסף

5.        בבקשה טוענות המבקשות כי בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות, קשות וחשובות שלהן השלכות רוחב לגבי תפיסת מוסד הערבות ועל זכויותיו של "מגזר שלם של ציבור עצום של ערבים". עיקר טענותיהן מופנה כנגד פרשנות סעיף 26(ד) לחוק. לשם הבהירות, אביא כאן את הוראות הסעיף, שכותרתו הודעה על אי-קיום:

"(א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך.

(ב) בהודעה כאמור בסעיף קטן (א), יפרט הנושה את תוכן הוראות סעיף קטן (ד)(2) ו-(3) ואת תוכנן של הוראות סעיפים 27 ו-29.

(ג) ...

(ד) (1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם;

(2) הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן;

(3) לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם.

(ה) הודעה של נושה לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ד)(1) תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה; דרך מסירת הודעה של ערב יחיד לפי סעיף קטן (ד)(2) תיקבע בתקנות."

6.        ביסוד טענות המבקשות ניצבת ההנחה כי סעיף 26 לחוק מעניק לערב יחיד שתי הגנות נפרדות. ההגנה הראשונה מצויה בסעיף 26(א) לחוק והיא מאפשרת לו לטעון להפטר מערבותו בשל אי-מתן הודעה מצד הנושה כנדרש בסעיף. ההגנה השנייה מצויה בסעיף 26(ד) לחוק והיא מקנה לערב אופציה להיכנס בנעלי החייב העיקרי. לטענת המבקשות, זהו סעד חוזי, שאינו מותנה בנזק, של דחיית העמדת החוב לפירעון, ותכליתו לאפשר את קיום ההסכם בין החייב והנושה, לטובת כל הצדדים. לדידן, ההבדל בין הסעיפים דומה להבדל בין סעד הפיצוי לסעד האכיפה. לאור נקודת מוצא זו, הן טוענות כי לא היה מקום לכפוף את סעיף 26(ד) לחוק לסעיף 26(א) לו. עוד הן מלינות על כך שההלכות שנקבעו בפסק הדין מאיינות, לדעתן, את היכולת להשתמש בהגנה שבסעיף קטן (ד), ועומדות בניגוד להלכות קודמות ולכוונת המחוקק.

7.        המבקשות טוענות כי לא היה מקום להתנות את מימוש האופציה שבסעיף 26(ד) לחוק בהוכחת נזק כלכלי לערב וקיום קשר סיבתי ישיר בין הפרת חובת היידוע שבסעיף לבין הנזק. לדעתן, פרשנות זו נכונה אולי לסעיף 26(א) לחוק, אך לא לסעיף 26(ד) לו, ואף ביחס לסעיף הראשון יש בה חידוש לנוכח הדרישה לנזק כלכלי ולקשר סיבתי ישיר. הן סבורות כי קביעה זו סותרת פסיקה קודמת ממנה עלתה תפיסה חוזית, שלא הותנתה בסייגים "נזיקיים", של מוסד הערבות ושל הסעד שבסעיף 26(ד) לחוק. כן נטען כי יש בכך לסתור את הוראות סעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות) ולהוביל לריבוי התדיינויות. המבקשות מוסיפות כי לרוב, לא יוכל הערב להראות נזק בשלב שבו עומדת לו האופציה שבסעיף 26(ד) לחוק. זאת, משום שבמועד זה, של הפרת החיוב העיקרי, אין הוא יכול לדעת האם ייגרם לו נזק ומדוע, כיוון שהדבר תלוי בערך הנכס המשועבד. לטענתן, מאחורי ההגנה שבסעיף 26(ד) לחוק עומדת ההנחה שלערב יכולים להיות מגוון שיקולים, העשויים לחרוג מנזק כלכלי, ואשר נתונים להחלטתו. לדברי המבקשות, בית המשפט לא איזן עובדה זו באופן ראוי למול העובדה שלנושה לא ייגרם כל נזק כתוצאה מקיום החיוב בידי הערב, שהרי זו הייתה מטרתו וציפייתו הבסיסית.

8.        המבקשות מדגישות כי הגישה לפיה מרגע שהופטר הערב, אין לו כל אינטרס נוסף להיכנס בנעלי החייב, משקפת תפיסה מצמצמת של מוסד הערבות. לדעתן, ייתכנו נזקים נוספים לערב מעבר לנזק של תשלום מיידי של החוב. למשל, עשויים להיות מקרים שבהם יעדו יהא זכות התחלוף שבסעיף 9 לחוק, ולא הפטר מערבותו. כך, אפשר שהערב יבכר לשלם את החוב על מנת לקבל את הנכס המשועבד מידי הנושה. בנוסף, ייתכן שהוא יעדיף שהחייב יעמוד בחיוביו על פני הפטר מערבותו בשל יחסי קרבה עם החייב. לטענת המבקשות, במקרה דנא ההפטר מערבותן לא מלמד כי לא נגרם להן כל נזק. לדבריהן, עיקר נזקן במקרה דנא הינו העדר האפשרות להשלים את תשלומי החייב ולפדות את המשכנתה שלטובת הבנק וכך להפוך את המשכנתה השנייה על הנכס, שהייתה רשומה לטובתן, למשכנתה ראשונה. בנוסף, הן טוענות כי ציפו ורצו בקיום הסכם הפשרה ואף גילו דעתן כי ברצונן לקיים את החיוב כשמימשו את בטוחתם ושילמו לבנק אלפי דולרים על חשבון החוב וכאשר פעלו למימוש יתר בטוחותיהן. לטענתן, זכות השיפוי שלהן בגין תשלומים אלה אוינה לאור חדלות הפרעון של החייב. זאת, בעוד שהבנק התנער בחוסר תום לב מהסכם הפשרה, סיכל את זכותן לפעול לפי סעיף 26(ד) לחוק, קיבל בעד הנכס סכום גדול בהרבה מהסכום שנותר לתשלום לפי הסכם הפשרה, וזאת בנוסף לכסף שקיבל מהן.

9.        המבקשות תוקפות גם את הקביעה לפיה הערב הוא שנדרש להוכיח כי לא ידע על הפרת החיוב העיקרי וכי יכול היה להיכנס בנעלי החייב אילו הייתה ניתנת לו הודעה כנדרש. הן סבורות כי הלכה זו נוגדת הלכות קודמות ומהווה פרשנות חדשה וקשה של סעיף 26(ד) לחוק, המבקש להעניק לערב אופציה ואינו דורש כי יוכיח שהוא יכול לעמוד בה. עוד הן מערערות על הקביעה כי ידעו על הפרת הסכם הפידיון. לטענתן, הקביעות בפסק הדין בהקשר זה סותרות הלכות קודמות לגבי חובות הגילוי והיידוע העצמאיות של בנקים כלפי ערבים, שאינן תלויות בידיעה בפועל או בכוח של הערב לגבי הפרת החיוב העיקרי.